החזון לעתיד מצוי בהיסטוריה – החזרה אל הפוליס, העיר העצמאית

הרעיון של מדינת הלאום, לפיו העולם מחולק כיום (ל-193 מדינות), ונראה לנו לעיתים כמובן מאליו, הוא למעשה רעיון חדש למדי. רעיון זה מבוסס על מימוש וקיום הריבונות של לאום מסוים בטריטוריה מסוימת, כלומר על לאומיות אתנית. אולם במציאות מעולם לא התקיימה חפיפה טריטוריאלית בין הלאומים והמדינות שנוצרו. מיעוטים לאומיים קיימים בכל מדינה, באופן שלעתים קרובות גורם לתחושות קיפוח, חשדנות ושנאה. גם מתוך הלאומים שיש להם מדינה, יש מיעוט מהלאום שחי במדינות אחרות.

תהליך היווצרותה של מדינת הלאום החל בימי הביניים המאוחרים, אז היה ערעור על הסדר הפאודלי וצמיחה של זהויות לאומיות באנגליה ובצרפת. השלב הבא בהתפתחותה של מדינת הלאום היה בשנת 1648, עם החלוקה המחודשת של אירופה למדינות, שבוצעה תחת הסכם שלום וסטפליה, והביא לידי ביטוי תפיסות חדשות לגבי מהות המדינה, והמדינות החדשות תאמו יותר את הרעיון לפיו מדינה אמורה להכיל לאום אחד. במהלך המאה ה-18 חלה התחזקות בתפיסה של מדינת הלאום. המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית הביאו להקמתם של הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, ולרעיון כי על המדינה לייצג את הלאום – רעיון התקף עד היום. במקביל, המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם הביאו לערעור הסדר החברתי הישן ולהתחזקות התפיסה הלאומית.

המאה ה-19 ראתה את התפשטות רעיון הלאומיות באירופה, ובעקבותיו גם את התפשטות מדינות הלאום. אביב העמים בשנת 1848 היה הניסיון הבולט ביותר ליישום של מדינות לאום שונות ברחבי אירופה. ביטויים אחרים למגמה זו היו איחוד איטליה בשנת 1861 וגרמניה בשנת 1871. מגמה זו נמשכה אל תוך המאה ה-20, ובאה לידי מיצוי לאחר מלה"ע ה-1, אז פורקו האימפריות האירופאיות והשטחים הפכו למדינות לאום. אמצע המאה ה־20 הייתה תקופה של התפשטות מדינת הלאום אל מחוץ לאירופה. סוף עידן הקולוניאליזם ותהליך הדה-קולוניזציה הביאו ליצירת מדינות לאום בכל חלקי העולם, מאפריקה ועד לדרום מזרח אסיה. רבים טוענים כי החל משנות ה-70 של המאה ה-20 תם עידן הצמיחה של מדינת הלאום. תהליך הגלובליזציה הביא לערעור על המרכזיות של המדינה ולצמיחת מערכות מתחרות, תהליך המכונה פוסט לאומיות.

אתונה – הפוליס של המאה ה-4 לפנהס

בהיסטוריה הרחוקה יותר, המבנה הפוליטי של עיר מדינה, מדינה המורכבת מעיר אחת בלבד, היה נפוץ מאוד. לעתים, ערי מדינה הצליחו להקים אימפריות גדולות דוגמת אשור, רומא וקרתגו ולעתים נשארו קטנות והתאגדו בברית אשר כללה כמה ערים. סוג מיוחד של עיר מדינה הוא הפוליס היווני כמו אתונה, תבאי וספרטה. תושבי פוֹלֵיִס אלה היו בעלי מודעות פוליטית רבה וערים רבות נוהלו בדמוקרטיה ישירה. ערי המדינה המשיכו לשגשג באיטליה בימי הביניים (פיזה, גנואה וונציה), וכיום יש מספר מדינות שניתן לכנותן ערי מדינה: סינגפור, מונקו, והוותיקן. בגרמניה יש לשלוש ערים מעמד רשמי של עיר מדינה- ברלין, המבורג וברמן, ומעמד דומה יש לערים וינה ומקסיקו סיטי.

אם ללמוד מההיסטוריה, רוב המהפכות והשינויים העולמיים המרכזיים, מאז ימי הביניים, החלו או נחזו בבריטניה. האי הבריטי היה למדינת הלאום הראשונה, לדמוקרטיה המודרנית הראשונה, לאחת האימפריות הגלובליות, בה החלה המהפכה התעשייתית והקפיטליזם, וכעת בריטניה עוברת תהליך שעשוי לחזות את האופן בו ינוהל העולם בעתיד הקרוב.

בריטניה הודיעה השבוע על יוזמה נרחבת להעניק לכמה מעריה הגדולות יותר עוצמה בניהול גורלן הכלכלי. ל- 6 מעריה הגדולות של בריטניה – ברמינגהם, בריסטול, לידס, נוטינגהם ושפילד – הוענקה אוטונומיה גדולה יותר לגבי הכלכלה והתשתית שלהן. הדבר כבר ניתן מוקדם יותר לליברפול ומנצ'סטר.

ערים מהוות באופן גובר והולך יחידת מפתח אורגנית של הכלכלה העולמית, וההכרה בכך הגיעה אל מקבלי ההחלטות בממשלה הבריטית. סגן ראש ממשלת בריטניה ניק קלג ציין כי ערים "משמשות כתחנות הכוח של אנגליה – כך שזה רק הגיוני שהערים יחליטו עבור עצמן כיצד לחזק את הכלכלה המקומית שלהן". מדיניות המדרבנת חדשנות, יצרנות ופיתוח כלכלי היא אפקטיבית יותר ברמה המקומית מאשר ברמת המדינה. ראשי ערים נמצאים בקשר הדוק יותר עם הכלכלות המקומיות, והם לעיתים קרובות פרגמטיים יותר, ופחות מונעי אידיאולוגיה מחברי ממשלה.

"עד לא מזמן, תחרותיות הייתה מחוץ למגרש של ראשי הערים בגלל הפקטורים המגדירים אותה הוחלטו ברמת המדינה" אמר ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג לאחרונה. "אולם כיום, כשיותר מחצי מאוכלוסיית העולם חיה בערים, המניעות 80% מהתפוקה העולמית, ועסקים יוצרים צמיחה סביב שווקים עירוניים, ערים לא יכולות להרשות לעצמן להפקיד את עתידן בידי ממשלות".

בסיפרו "אם ראשי ערים שלטו בעולם" ( If Mayors Ruled the World), טוען חוקר המדינה בנג'מין ברבר כי ערים וראשי ערים חייבים להיות כלי אלמנטרי בהנהגה העולמית ובממשל בינלאומי במאה ה-21. נראה כי בבריטניה התהליך כבר בעיצומו.

גם בישראל מתנהל מאבק מצד ראשי ערים על רפורמה שתעביר יותר סמכויות מהמדינה אל הערים. פורום ה-15, המייצג את עיריותיהם של 40 אחוז מתושבי המדינה (כ-3 מיליון תושבים), הוא הגוף המרכזי הפועל לרפורמה ביחסי המדינה והערים העצמאיות. הערים החברות בפורום ה-15 מהוות מרכזים מטרופוליניים המעניקים שירותים לכ-80 אחוז מתושבי ישראל, ולמרבית העסקים והחברות במשק.

מטרת הרפורמה היא לבזר סמכויות לערים העצמאיות, להסיר חסמים ביורוקרטיים, ולאפשר לעיריות לתת שירות טוב יותר לתושבים ולמבקרים בתחומן, וכן לעודד את צמיחתו והתפתחותו של המשק כולו. בין היתר אמורה הרפורמה להעניק לעיריות סמכות לבצע שינויים בגבייה ובתקצוב, לשפר את פעילותם של התאגידים העירוניים, לתת לעיריות משקל גדול יותר בתכנון העקרונות האורבניים בתחומן, לקצר תהליכי חקיקת העזר של העיריות, לקדם מיזמים חדשניים בתחומי התחבורה, התשתיות ואיכות הסביבה ועוד.

מאמרים קשורים: מיפוי הכוח הכלכלי של הערים | איך יראה העולם ב-2050? הרבה יותר עירוני | הערים התחרותיות בעולם | האם עיר יכולה לשנות דימוי של מדינה? | המיצוב מחדש של ערי התעשייה הבריטיות